לידתו של ציור חדש 

שבוע ראשון של חודש אוגוסט.
כבר חודשיים שאני חושבת על הציור החדש. הבד הגדול נשען על הקיר ממתין. הצבעים על שלחן העבודה ממתינים.

לפעמים זה שונה, לפעמים הבד הלבן קורא לי ומזמין אותי למסע משותף ובתוכי אין דבר זולת הקשבה לבד הלבן ואז כל כולי משייטת עם המכחול ביד מצבע לצבע, מגוון לגוון, מקו לצורה וכתם ומריחה, והציור שמתהווה על הבד הלבן כמו עובר דרכי, כמו מנגינה שמתחילה להתנגן, כך הציור מתחיל להיווצר על הבד שכבר אינו לבן ומכיל גוונים וצורות והוא נולד מתוכי אחרת, כל ציור וסיפורו שלו.

שבוע ראשון של חודש אוגוסט.
בבקר ובערב משב רוח שמזכיר שבקרוב יגיע הסתו.
עם שחר כשאני יוצאת להאכיל את שלושת חתולי הרחוב, השמש העולה מציצה בכתום עז עם שוליים זהובים עטופה בעננים אפורים שזורים בתחרה ורודה, דרך ענפי האיזדרכת.
העורבים קוראים בקר טוב.
אני רואה את הציור ממש כפי שהוא אמור להיות על הבד אך עדיין הוא מבשיל. אני רואה אותו בדמיוני כך עם שמש כתומה זהובה, עם שולי עננים אפורים ורדרדים עם מעט סגול, מניפות ענפי האיזדרכת סביב, אך עדיין לא הגיע הזמן.
זהו תהליך, תהליך לידה של ציור.

שבוע ראשון של חודש אוגוסט.
על השלחן ממתינים בצנצנות המכחולים השונים, הצבעים מסודרים כחיילים בצנצנות ושפורפרות, פלטת הציור קורצת לי מידי פעם ושואלת: עכשו ?
ואני עדיין אינני מוכנה ללידת הציור החדש.
על המדף מונחים רישומי ענפים, עלים, אשכולות פרי של איזדרכת. רישומי ענפים מתעגלים כקשתות, מתקמרים מתוך הגזע ונפרשים לכל צד כמניפה.

שבוע ראשון של חודש אוגוסט מסתיים.
גוזלי העורבים שנולדו בקן בין ענפי האיזדרכת כבר גדלו, עדיין מקרקרים כפרגיות אך יוצאים למעוף קצר.
הציור בתוכי, בדמיוני, ממשיך להוסיף גוונים וצורות.
עוד מעט, עוד יום ועוד יום וברגע מסוים אדע שזה עכשו, שזה הזמן להתחיל.
אז אעמיד את כן הציור במרחב המקודש שלו ואניח עליו את בד הקנבס הגדול, אפתח את מיכלי הצבעים ואניח כתמי צבע על הפלטה והיא תחייך בצבעוניות מאושרת, סוף סוף.
לידה של ציור חדש תחל עם הפסקות קצרות לנשימה וידיעה פנימית ושמחת היצירה.

אך עדיין אני בהמתנה, עדיין הציור מתהווה בתוכי, עוד מעט...